קצת כללי וחתול

משהו קטן:

ציטוט של עידו קינן, כותב מ ynet:

בעדכון תמים לכאורה בפיסבוק, פיצחה אחת הגולשות את מהות האינטרנט: "אין לי מה לכתוב לכן אני שמה את התמונה של החתול שלי".

כמה נכון.

***

היום אני מסיימת פרויקט במקום העבודה שלי והולכת הביתה.

10 חודשים. אני לא מאמינה שנשארתי כאן כל כך הרבה.

המקום הזה לא עשה לי טוב.

בשום צורה שהיא.

אבל הוא שילם משכורת ונתן לי נסיון, גם אם לא במקצוע.

טוב שהיה, גם אם לא היה טוב.

שמחה שנגמר.

עכשיו יהיה לי סוף סוף קצת זמן פנוי להשקיע בילד, בבית, ביצירה ואולי גם קצת בעצמי.

חופש!

אהבתם? תשתפו הלאה :)

העיקר שהכל בסדר

את בוקר יום רביעי העברנו במיון.

שש בבוקר, אני מסיימת להתארגן לצאת לעבודה. הילד יושב על המיטה שלנו ושר לעצמו.

אני שמה לב שהוא יושב ממש ליד הקצה, אבל הוא יושב ממש יפה, והוא גם כבר יודע לרדת מהמיטה בעצמו, אז אני ממשיכה להתארגן, ואז אני מסתכל לעברו שוב והוא עושה תנועה לא טובה, מחליק מקצה המיטה. מתהפך לאחור ונוחת על הראש.

אני חושבת שזה היה אחד הרגעים המפחידים בחיים שלי.

אני לא מצליחה להוציא את המראה של זה מהעיניים. הוא נופל. נוחת, הגוף שלו נשמט הצידה.

המחשבה הראשונה שלי הייתה שהוא שבר את הצוואר. נפילה כזאת, ככה…

ואז הוא צרח ולקחתי אותו על הידיים והוא היה בסדר. הגיב, והניעה את הידיים והרגליים ובכה. בכה כי כאב לו וכי הוא נבהל.

לקחתי אותו לסיבוב סביב הבית. הוא בכה עוד קצת ואז נרגע. על המצח שלו התחיל לאט לאט לתפוח בונגלו קטן. מעל העין שלו נראה שפשוף אדום וכועס. התקשרתי לשירות אחיות של מכבי והם אמרו לי שאם הילד מקבל מכה לראש והוא מתחת לגיל שנתיים אז צריך להגיע למיון.

ארזנו אותו ונסענו.

אורן קצת מקטר אבל ברגע שמתחילים לנסוע הוא מתכרבל לו בכיסא ומנסה להירדם. ואסור. האחות אמרה לא לתת לו לישון עד שנגיע למיון.

ואני מעירה אותו והוא בוכה ומנסה להירדם שוב, ואני שוב מעירה אותו. ושרה אליו. מושכת באוזן, ברגל. מדגדגת, מראה לו צעצועים. והוא ממש ממש רוצה לישון. העיניים נעצמות לו והוא מנסה לחייך, ונרדם שוב.

הגענו למיון. בדקו אותו. אמרו לנו שעוד לא ראו ילד שלא נפל מהמיטה של ההורים ושלחו אותנו חזרה הביתה.

הבונגלו עכשיו ירקרק מעט וכמעט ונעלם.

אורן שמח ומתוק,

ורק התמונה של הנפילה חולפת לי שוב ושוב מול העיניים והמחשבה ותחושת האשמה, שזה בגללי. שאני לא שמרת עליו מספיק. שראיתי שהוא יושב שם. חשבתי שזה עלול לקרות ולא עשיתי כלום.

***

אורן שלי, אני אוהבת אותך. מצטערת שלא הייתי זהירה מספיק.

מבטיחה לשמור עליך יותר להבא.

אמא

***

אמא: "אורן, תעשה פרצוף מסכן"

אורן:

***

וכדי לאזן קצת,

אורן התחיל לשחק בדופלו. הוא מוציא חלק. בוחן אותו, מנסה לשים אותו על חלק אחר. בוחן את מה שמתקבל. מפרק את שני החלקים. מירר עליהם טוב טוב ומנסה שוב.

בינתים כמעט כל החלקים כוסו בשכבה אחידה של רוק והקטן ממשיך לעבוד על זה.

הוא גדל מהכובע שלו ומכיוון שלא היה לי עדיין זמן לקנות לו חדש מדדתי לו את הכובע שלי.

את האמת, הוא היה דיי מרוצה.

שימו לב שהוא שולח יד לעבר הספר…

שימו לב שלספר לפתע חסר חלק.

מצאתי את הנייר (כנף של דבורה או משהו) מסתובב בסלון ולא הבנתי מאיפה זה הגיע עד שהעברתי את הצילומים למחשב 🙂

אורן עדיין מרוצה מהכובע…

זהו, מיצינו. אמא, באמת, כובע בבית?

וזאת "זאתי" החתולה, שעקבה אחרי כל הצילומים מהצד וברגע שהכובע ירד מאורן הלכה לנסות אותו גם כן.

אהבתם? תשתפו הלאה :)

עוד קצת סיפורי הריון

היה לנו אתמול בערב מפגש אחרון של הקורס הכנה ללידה,
פגישה עם רופא שדיבר על סוגי זירוזי לידה, חומרי הרדמה, חילוץ תינוק,
וכמובן, כל הסיבוכים האפשריים בדרך.
תקשיבו, אסור לשים פגישה כזאת כמשהו בסיום הקורס 🙂
להגנתם יאמר שהיא זזה לסוף בגלל אילוצים כאלו ואחרים, אבל עדיין.
מלחיץ!
מתברר שאחת מתוך חמש לידות בארץ מסתימת בקיסרי.
ברצינות. ואנחנו בדיוק חמש זוגות בקורס,
לרגע הרגיש לי כמו רולטה.

ועוד נקודה למחשבה.
ואקום או קיסרי?
בתקווה שלא נצטרך לא את זה ולא את זה.

נ.ב
אחר כך הייתה מסעדת פירות ים מקסימה,
ראשי קלמרים מטוגנים, שרימפסים, כיף,
וצרבת אל תוך הלילה, אבל על המסעדה בהזדמנות אחרת.

נ.ב 2
מחכים לשידת החתלה שצריכה להגיע כל רגע,
ואז לוקחים את זאתי לגיסים. נראה לי שהיא מרגישה משהו,
היא הייתה מקסימה ומתכרבלת מהבוקר… מצד השני, כך גם ניקי.
נראה לי שהן הבינו שאחת עוזבת, אבל מנסות להשפיע עלינו מי 🙂

אהבתם? תשתפו הלאה :)

חוויות מכנס, מההריון ומיצירה ובכלל

אוקי, בוא ננסה שוב, בתקווה שהפעם ה LJ לא יאבד לי את הפוסט.

*טמטמת הריון*
זה התחיל בערך באיקון והתדרדר מאז.
מרגיש כאילו הראש שלי מלא בערפל.
יכולת ריכוז אפסית. כל הזמן שוכחת מה רציתי או תכננתי לעשות
מטופש ביותר.
טוב שהעבודה שלי לא דורשת יותר מדי מחשבה.

***

*שמחות הריון, או "אני יכולה לללכת! אה, רגע, לא"*

ביום שלישי באיקון גיליתי לפתע שאני הרבה יותר ניידת.
את האמת, מי ששמה לב הייתה ורד.
לפתע היה לי יותר מרץ, זה כמעט ולא כאב, היה יותר קל לנשום.
כבר שמחתי שאולי הבוטן התמקם מעט נמוך יותר וההקלה המדוברת של
ממש לקראת הסוף, סוף סוף כאן.
אז לא באמת. אולי זה היה ההתרגשות או אולי ההתלהבות איקון, אבל זה החזיק בדיוק עד מוצ"ש,
וביום ראשון התעוררתי כדי לגלות שאני בקושי יכולה לקום מהמיטה.
שוב אין אוויר, שוב כואב, רק גרוע יותר.
נו מילא, לפחות היו כמה ימים נחמדים, וכבר באמת שלא נשאר הרבה 🙂

***

*מגזרות*

המגזרת שהייתה מיועדת כמתנת חנוכת בית לחברה שלי
בגרסתה הגמורה 🙂

בהמלצתכם היא קיבלה רקע אחר, בסוף של קפה בהיר. יצא ממש נחמד, התקבלה היטב 🙂

אני עובדת עכשיו על מגזרת מטורפת לחלוטין. לא יודעת אם אהיה לי את הסבלנות לסיים אותה אבל מאוד מקווה שכן.

טיזר קטן:

הולך לאט.
ממש קשה לי לשבת כפופה מעל שולחן.

***

*מדבקות*

היי! יש קיר שלם גם מהצד השני של המיטה!

חתול רודף אחרי פרפר (קטיפה שחורה)

ובשילוב עם המדבקה שכבר הייתה שם קודם:

מתברר שאלו לא מרמיטות אלא סוריקטות (מה שזה לא יהיה)

הדוגמה למדבקות לקוחה מהאתר הבא:
http://www.e-glue.fr/en/stickers-c-5.html
מחכה כבר שיהיה לבוטן חדר אמיתי שנוכל לעשות את המדבקות בגודל מלא 🙂

ומדבקה אחת נוספת שחמקה מהחדר החוצה

שילוב של קטיפה ירוקה ושחורה.
אני עשיתי את הגזע, רונן עשה את העלים.

***
*חתולים*

סיימתי לקרוא את "דיואי"
ספר מקסים, לא כולו על החתול אבל כולו מרגש, גם אם מעט דכאוני לפרקים.
בהשראת הספר, כמה תמונות של ניקי וזאתי.
(לא שבאמת הייתי צריכה תירוץ להעלות תמונות שלהן, אבל שיהיה 🙂 )

ניקי והסל שלה

מה שרואים מאחוריה זה החלון דרכו הן נכנסות ויוצאות החוצה. הרשת בחלון? כן, זה חור.
עבודתה הגאה של זאתי. עכשיו היא נכנסת ויוצאת דרכו.
ניקי מצידה, ממשיכה לפתוח ולסגור את המסגרת של הרשת. החור הוא לא לרמתה.

ה "סל" של זאתי
(לרגעים בהם היא לא ישנה בכיור)

ניקי בוחנת את הסל של זאתי

לא עבר אישור והיא חזרה לסל שלה.

מה יהיה כאשר יהיו תמונות בוטן?

***

*צירים*

ביום שישי – שבת הם כבר היו בצפיפות דיי יפה.
כל עשר דקות בערך, לא כואבים, אבל אני אופטימית בעניין.
מאז אתמול, שוב כמעט ונעלמו. צירצירון פה ושם, וכל פעם כשאני קמה ואז הם גם כואבים.
(הגעתי למצב שאני פוחדת לקום).
בוטן! מחכים לך כאן!
בוא כבר 🙂

אני יודעת שבהריון ראשון נוטים לסחוב עד הסוף,
אבל גם אני וגם רונן נולדנו בשבועות 36-37,
יש איזה אפקט תורשתי בעניין, לא?

מחשבה לעצמי, אולי כדאי להתחיל ללכת יותר?

***
נ.ב
במהלך כתיבת הפוסט הוא נאכל פעם נוספת,
אבל הפעם הייתי מוכנה ושמרתי בין לבין.
מה קרה לשיחזור האוטומטי שהיה ל LJ עד עכשיו?

אהבתם? תשתפו הלאה :)

פוסט מעורבב ומבולבל

יצא ממש מוצלח.

ההיפו והפיל הם כל אחד בגודל A4,
ביחד יצאה תמונה גדולה וחמודה.
מאוד מאוד כיף להכין אותם.

מתחיל להיות צפוף שם על הקיר ואני מתחילה לפזול לעבר קירות נוספים בבית.

***

אחת מזוג.
עובדת עכשיו על השנייה.
קניתי היום בריסטול שהוא שחור משני הצדדים.
זה אמור להקטין את ה "פלאף" שנוצר כאשר תולשים חתיכת נייר והחיתוך לא היה מספיק שלם.
ואם לא להקטין, אז לפחות להפוך אותו לפחות בולט.
אנסה אותו במגזרת הבאה.

***

היום בערב אנחנו הולכים לבריתה של חברה.
אנחנו בקושי מדברות.
אין לנו שום עניין משותף.
היא לא חולקת ולא מתקשרת.
כן יש את השיחות נימוסין בחגים ובימי הולדת,
אבל מבחינתה, חברות זה כאשר נוח לה,
לא כאשר צריכים אותה.
עם הרבה אנשים אני בקשר של רשת או שיחה פעם בחצי שנה,
ועם רובם אני מרגישה יותר מחוברת מאשר איתה.
למה אני עדיין שומרת איתה על הקשר?
השטויות שלה פוגעות בי כל פעם מחדש.
אנחנו מכירות מכיתה ה'.
אבל זו לא סיבה מספקת, נכון?
למה אני ממשיכה עם זה?

***

כי באמת מגיע לזה עוד כמה צילומים.
היא בקושי יוצאת ממנו.

אהבתם? תשתפו הלאה :)