כתיבה – סופים והתחלות

כמה מילים:

הבלוג התחיל כבלוג קישורים ולאט לאט התחלתי להוסיף גם פוסטים על עצמי, המשפחה והחיים.

כרגע הוא בלוג מעורב שמכיל גם קישורים, גם מחשבות וגם קצת מהכל.

התלבטתי אם לפתוח בלוג נפרד לכתיבה, אבל טוב לי עם הבלוג הזה ואני מעדיפה לשמור את כל הדברים שחשובים לי במקום אחד.

כך או כך, סביר שלא יהיו הרבה פוסטים על כתיבה, מאז שאורן נולד אני כמעט ולא כותבת.

אשמח לשמוע את התגובות והמחשבות שלכם על הקטעם הכתובים.

אין דבר שמעורר חזק יותר חשק לכתוב מתגובה למשהו שנכתב 🙂

***

הקטע הבא מציג שתי דמויות שאני מאוד אוהבת. סאן ומידורי.

הסיפור ממוקם בעולם שבו החיים נקבעם לא פעם לפי חודו של להב ולפי מוכנות של אנשים להילחם על מה שחשוב להם.

הקטע מתרחש כמה שנים לפני הסיפור המרכזי (שחלק לא קטן ממנו כתוב, אבל זקוק לשכתוב מסיבי)

חשבו לי מאוד לדעת האם מהקטע ברור מי הוא מידורי ומה היחסים בינו ובין סאן.

אשמח לכל תגובה, אבל אין לי בעיה גם אם הקטעים פשוט יאוכסנו כאן בבלוג,

לפחות אני אדע שהם לא הולכים לאיבוד במעמקי המחשב |4U|

נ.ב

סקיפי, לך אין פטור מלהגיב

***

סופים והתחלות / יעל מיכאלי

סאן הביטה על הבקתה מולה. קירות נצרים רופפים וגג נוטף.

זה לא היה חשוב. יצא לה לישון בתנאים גרועים בהרבה. למען האמת, היא אפילו לא ממש זכרה איפה היא ישנה בחודש האחרון.

"איתי", לחש מידורי.

סאן התעלמה ממנו. זקני הכפר לא ידע עליו כאשר הסכימו שהיא תישאר, וכך היא גם רצתה שזה ישאר.

"תודה", אמרה.

ראש הכפר הביט בה, כמנסה לראות אם היא מלגלגת וסאן מיהרה להוסיף. "זה קורת גג. כל קורת גג עדיפה מכלום".

"זה היה של הרופא הקודם שלנו", אמר. "חשבנו שזה יתאים גם לך".

"תודה", אמרה שוב.

"ותצטרכי להיפטר מהדבר הזה",  מבטו היה על חרב שלמותנה. "אני מבין שזה היה של הגבר שלך, אבל אנחנו לא מסכימים שתסתובבי עם זה בכפר".

"אני מבינה", ענתה בשקט.

"של הגבר שלך?" קולו של מידורי היה משועשע.

זה מה שאתה, לא? חשבה, אבל היא לא אמרה זאת בקול.

ראש הכפר עדיין חיכה למשהו ומצטמררת היא קדה לעברו. שפתיו התהדקו לקו דק אבל הוא הניע את ראשו לאות קבלה, הסתובב והלך משם. היא הביטה בעקבותיו. היא לא ידעה מה לחוש לגבי זה. זה היה דבר כל כך קטן, כל כך זניח לצד כל מה שהיא איבדה, אבל איך שהוא, בכל זאת-

"אז תישני איתי גם הלילה?" שאל מידורי.

היא התנערה, נפנתה, ונכנסה אל תוך הבקתה.

מידורי הדף אותה מעט הצידה והביט סביב גם כן.

"כבר עדיף אם נישן בחוץ", אמר לבסוף.

סאן הנידה את ראשה מצד לצד. הרצפה היתה פעם לוחות עץ משויפים אבל בשנים שהבקתה עמדה נטושה, הלוחות הרקיבו והתכסו בטחב. שרידי רהיטים שלא מצאו דורש שקעו והרקיבו במקומות בהם עמדו. היא רחרחה את האוויר ואז נשפה. זה לא משנה. היא הדפה עם רגלה שבר קערה מדרכה ופנתה אל הקיר הנגדי.

היא הניעה את כתפה ותפסה את התיק כאשר החליק מטה. מתוך נדן נסתר ברצועות התיק היא שלפה שני סכיני התלה זעירים.

"מה את עושה?" שאל מידורי.

היא לא ענתה. היא הגיע אל הקיר הנגדי ונעצה את הלהבים אל תוך העץ.

"סאן, שאלתי מה-"

היא הסירה את החרב ממותנה וקיבעה אותה על הקיר בין שני הסכינים.  שניה ידה עוד אחזה בנדן המשופשף ואז היא הרפתה ונסוגה לאחור.

זו הייתה הפעם ראשונה מאז שזה קרה שהחרב לא נגע בגופה.

"את לא רצינית. קחי אותה חזרה!"

ידיה רעדו אבל היא נסוגה עוד צעד לאחור.

"סאן. אל תוותרי. לא על זה".

ידיה עדיין רעדו והיא חיבקה את עצמה. "למה שהיא תחסר לי?" שאלה. "היא שלך".

"סאן-" הוא הרים את קולו, אבל עצר. חיכה רגע, והמשיך בקול שקט יותר. "אני כאן פחות מחודש. היא שלך. תמיד הייתה שלך".

"לא".

הכעס שלו היה כמו גחלים חמים כנגד גופה, אבל קולו עדיין היה מדוד.

"את לא יכולה לשנות את מה שאת".

"הם מתים בגלל שהייתי מה שאני!" עכשיו היא הייתה זאת שצעקה. כאשר הוא בא לראשונה הוא הבטיח לעזור. מה שהוא עשה עכשיו לא עזר. לא עזר כלל. היא נשכה את שפתה, לא נותנת לזכרונות לעלות.

"אני מצטער", אמר, אבל היא עדיין הרגישה את הכעס שלו. שיהיה, שיכעס. הימים היו שלה, זה לא היה עניינו מה היא בחרה לעשות עם מה שנשאר מהחיים שלה.

הוא עוד ניסה לדבר, לשכנע, אבל היא סרבה להקשיב. היא ניקתה וקרצפה את הרצפה וכאשר ראתה שזה לא מועיל, עקרה את קרשי הרצפה וגררה אותם החוצה. בכפר היו כלי עבודה, אבל היא לא רצתה לראות עכשיו איש. היא עבדה עם ידיים חשופות. עוקרת, מושכת. למרות שעוד הייתה חלשה מהמחלה עדיין היה לה מספיק כוח בידיים כדי לעשות את מה שנחוץ.

סאן עצרה רק כאשר השיעול חזר. היא סילקה את רוב הקרשים והאדמה מתחתם הייתה מספיק מהודקת כדי לשמש מצע שינה סביר. היו עוד שברי רצפה ליד אחת הפינות, אבל היא ידעה שאם תמשיך לעבוד השיעול יחמיר כל כך שהיא תתקשה לנשום. היא תהתה אם הם הבינו זאת, אם הם הבינו כמה החום מסוכן, כמה הגוף שלהם באמת נחלש או שהם פשוט המשיכו קדימה, המשיכו לעבוד, המשיכו לנסות לעזור עד שבעצמם נזקקו לעזרה. נזקקו לרופאה שלא הייתה שם ברגע האמת.

"שקיעה", אמר מידורי.

"מה?" היא שפשפה את פניה.

"תראי".

דרך דלת הבקתה זרם פנימה אור בוער, כמו השתקפות להבה אדירה. היא ניגבה את ידיה על בד מכנסה ויצאה החוצה.

השקיעה הייתה קרע מדמם מעל פסגות ההרים. נגד רצונה היא חייכה. זה הלם היטב את מחשבותיה.

היא הדפה פיסת קרש מדרכה והתישבה מול מפתן הדלת, יורדת על ברכיה.

השקיעה הייתה מרהיבה. האור התנפץ על הפסגות המשוננות ובער מתוך גושי עננים כהים. השמש הלכה ושקעה, האור הלך ודעך ואז טפח אחר טפח נעלם מאחורי ההרים.

"סאן", לחש. מגעו היה מחוספס אבל הוא נע בעדינות כנגדה. הוא תמיד היה עדין. אפילו כאשר כעס. היא ידעה למה הוא מחכה. הוא ציפה שתתנגד. כמו שהתנגדה בכל לילה עד עכשיו, אבל החרב לא נגעה יותר בגופה, והזיכרונות היו יותר ממה שרצתה לשאת.

"זה יחסר לך", לחש. "את תרצי את זה חזרה. את-"

לא היה לה אכפת.

היא הרפתה ונתנה לחושך למשוך אותה פנימה. היא חשה את ההפתעה שלו והספיקה להרגיש את גופה נעמד בכוחות עצמו כאשר מידורי קם לרגליו, אבל אז אפלת הלילה המבורכת בלעה אותה לתוכה. לוקחת איתה את הזכרונות והאשמה.

אהבתם? תשתפו הלאה :)

תיק ותק

סדר, אז אם מצב רוח נוסטלגי אז עוד אחד קצרצר.

גם מ 2003, מבטיחה פעם הבאה להביא משהו יותר חדש 🙂

תיק ותק

שמו הוא תיק, הוא נוצר לפני חצי שניה ועוד חצי שניה הוא יפסיק להתקיים, אבל בהווה הוא חי ומחכה.

שדון הזמן הקטן מחכה לה, לאהובתו היחידה, לתאומת נשמתו הנצחית. הוא יודע שהיא תבוא, היא תמיד מגיעה כדי לחלוק איתו את הרגעים האחרונים של קיומו. וכאשר הוא יפסיק להתקיים, תעלם גם היא, משאירה אותו לחכות לה מחדש כאשר ייווצר שוב.

כך היא אהבתם, חלקיק זעיר של שניה בין קיום לבין חוסר קיום, חלק זמן זעיר, שבו הם משלימים אחד את השני לנפש אוהבת אחת.

ויש שיגידו, שרסיס של שניה זה מעט מדי, שאהבה אמיתית, בוערת וסוחפת, לא יכולה להתקיים בזמן כה מועט, אבל לתיק ולה לא אכפת.

גרגיר אחרי גרגיר, הם צוברים את זמנם ומאחדים אותו לדקות ולשעות. וכך, קמצוץ ועוד קמצוץ, מלאים באהבה, מתאספים לכדי חיים, שהם חולקים בין מחוגי השעון.

תיק ותק.

***

פורסם במקור בפורום כותבי מד"ב ופנטזיה

אהבתם? תשתפו הלאה :)

המעין

משהו ישן, מאוד ישן. אי שם ממחוזות 2003, כאשר הייתי רק כותבת צעירה ומתחילה.

עומס תיאורים, הווה ממושך ושאר ירקות.

קיטש במיטבו.

אבל אתמול בדרך הביתה, הסתכלתי על מדרונות הגליל ונזכרתי בו לפתע,

אז הנה הוא, חפור מארכיון של פורום כתיבה.

נכתב במקור כסיפור תמונה.

***

המעיין  

זורניה ניערה את ראשה אל מול משב הרוח הקריר. רעמת שיערה הירוק רשרשה כעלוות העצים אשר סביבה. המעיין כבר היה קרוב, היא יכלה לשמוע את פכפוך המים הולך ומתחזק עם כל צעד. שטיח העלים הצהובים החריש את נקישת פרסותיה, והדבר היחיד שהסגיר את התקדמותה היה ריח הריקבון המתקתק אשר עלה מהם עם כל דריכה.

הסתיו הלך והתקרב. עם כל עלה שנשר, עם כל ציפור שעזבה לנדוד, זורניה ידעה שזמנה הולך ואוזל. בקרוב יגיעו רוחות החורף, ושלטונה על היער יגמר. היא תתכרבל במערתה העמוקה מתחת לגבעת הירח. תשהה שם, נטולת כוחות ויכולת, עד ששירה של הסנונית יבשר את חזרת השמש ליער.

ענפי הערבה הסתירו את המים, היא רכנה, והסיטה את הוילון הבוכה. המים הקפואים שרו בצלילות, כאשר זרמו בזרם מהיר סביב רגליה. נחיריה רפרפו, והיא שאפה מלוא החזה את הריח החי סביב המעיין.

היא ירדה על ברכיה, הפרווה שעל רגליה מגנה עליה מהקור. לגמה מהמים, אשר נתנו חיים ליער. לשונה השתרבבה שוב ושוב בעת שהיא שתתה מהנוזל המשכר. לבסוף שבעה, ומלאת דיי כוח להחזיק מעמד עד השלג הראשון, התרוממה למלוא גובהה.

עכשיו תוכל לוודא שכל בעלי החיים מוכנים לתחלופת העונות. שכל הדובים והמכרסמים נכנסו לתרדמת החורף, וששום ציפור לא נשארה מאחור, בניסיון לחרוף באגם הקטן של ממלכתה.

זורניה התמתחה, מושיטה את ידיה אל על. עורה הירוק מתענג על קרניה החלושות של החמה הסתווית.

היא עשתה צעד ראשון בחזרה לכיוון החוף. אחת מפרסותיה נתפסה בין אבני הקרקעית ובכבדות היא ירדה על ברכיה. ניביה הבליחו בשנהב כשחייכה משועשעת. מתכוונת לקום, זורניה, נשענה על ידיה, ובין נצנוצי השמש על המים, ראתה את השתקפותה.

השתקפות אנושית הביטה בה חזרה. גוף נשי, שופע ודק מותן. שיער ערמוני הדגיש את העור הבהיר, וזוג עיניים כחולות ונבונות, החזירו לה מבט. היא הייתה אנושית, היא לא תצטרך לישון חסרת אונים, בזמן שהיער שלה סובל תחת עול החורף. היא לא תצטרך שוב לשוטט בודדה בין העצים, דואגת לכל יצור חי, חוץ מאשר לעצמה. היא תוכל ללדת ילדים, ולגדל משפחה, היא תוכל

רחל ניתקה את מבטה מהמים וניערה את ראשה בהשתאות. היא הביטה שוב מטה, אך רק השתקפותה החזירה  לה מבט. אצבעותיה חלפו מעצמן דרך השיער הפזור כאשר ניסתה לעשות סדר במחשבותיה. לשנייה היא הייתה משוכנעת שהיא אינה היא. לרגע קט היא הייתה אלת היער. ראשה מתנשא מעל צמרות העצים. ישות פראית וחופשייה. רצונה מכוון את דופק החיים. חסרת כבלי מוסר משוחררת ממוסכמות החברה. היא כיווצה את ידיה, פרקי האצבעות מלבינים. היא הייתה חופשייה מהכל. מהעבר המכביד, מההווה החדגוני ומהעתיד הלא נודע. בעלת יכולת לעשות כל העולה ברוחה, היא יכלה

צפירת המכונית חילצה אותה מתוך אגם הכיסופים הטובעני. רחל התיזה מעט מהמים הקפואים על פניה, ונזהרת שלא לראות שוב את השתקפותה, טיפסה על שפת הגדה. סנדליה הישנים היו מונחים שם. היא נעלה אותם, ומיהרה לעבר המכונית. בעלה ושלושת הילדים חיכו לה שם. רחל כפתה על חיוך חם לשוב ולהאיר את פניה. סידרה את חולצתה, ויצאה מבין עצי היער אל עבר משפחתה.

מוסתר בין ענפי הערבה, המעיין הזך שרופכפך. מערבל חלום, תקווה ומציאות, בתוך מימיו הקרים.

 

***

פורסם במקור בפורום כותבי מד"ב ופנטזיה

***

מתגעגעת לכתיבה.

אהבתם? תשתפו הלאה :)

חוויות מכנס מאורות

הקטן לא מצליח להירדם.
אני עושה את המשמרת, לפחות עד חצות.
מנצלת כמה דקות שהוא מנמנם.
הפוסט הולך להיות חצי רדום, אבל רוצה לחלוק.

היה כנס נהדר.
מסוג הכנסים שאני הכי אוהבת.
קטן, עם המון אנשים שאני מכירה ושמחה לראות.
עם תכנים מצוינים, שגם מדברים אלי.

הגענו לירושלים ב 11.
מפגש פעילים – מעניין, חבל שלא יוצא לי להגיע ליותר מהם.
מה שלא הבנתי בכל העסק הוא מתי כן מגייסים את המתנדבים לרעיונות השונים?
ליאת כל הזמן קראה "לא עכשיו, לא עכשיו" ואז זה נגמר ואנשים התפזרו.
פספסתי משהו :-)?

בכל מקרה, אמרתי להם שירשמו אותי כנרתמת לפרויקט הרידרים (את הדיון עליו פספסתי).
נראה מה יצא מזה. כרגע אני אשמח לעזור, אבל אני עסוקה מכדי לדחוף את זה לבד.

אורן – לא הבין על מה כל הבלגן. מחא על כל שאמא לא מסתכלת עליו כאשר הוא עושה בועות. יצא עם אבא לטייל בכנס.

ארוחת 12, פלאפל. אכיל, אבל הייתי כל כך רעבה שהכול היה נראה אכיל באותו הרגע.

הרצאה של אהוד מימון
הוא דיבר על הספינה המזמרת!
מקאפרי!
הוא הקריא מהספר!
אני יודעת, ראיתי אותו מרים את הספר מהשולחן.
את המשך (ואת תחילת ההרצאה) לא ראיתי,
אבל אורן קיבל ארוחת צהריים.

מעניין אם אהוד קרא את הסיפור הקצר שממשיך את הספר.

תודה לצוות המקום שנתנו לי להשתמש במשרד שלהן, אז ובשאר הארוחות והנשנושים של אורן.
בכנס הבא, לאתר פינות הנקה מראש.

פאנל של יעל ורותם.
באתי בתקווה לקבל קצת מרץ לכתוב.
היה כיף. רעיונות מעניינים של אנשים,
ותמיד כיף לשמוע את יעל ורותם מתווכחות.
מעניין היה לגלות שרוב האנשים באו לא כדי לחלץ רעיונות תקועים משלהם,
אלא כדי לחלץ רעיונות תקועים של אנשים אחרים.

אורן לא התרשם מפנל. נדמה לי שהוא אכל שוב,
אבל בשלב הזה התחלתי להתייבש ואני לא יכולה להתחייב לזמנים.
הפסיק לבכות. נמסר לרונן, חזרתי להמשך הפאנל.

מסקנת ביניים : אני צריכה לשתות יותר.
מסקנת ביניים נוספת : אורן לא אוהב מקאפרי או כתיבה. תהיה לנו שיחה בנושא כאשר יגדל מעט.

הרצאה של אסף אשרי
יצאתי מההרצאה עם דיכאון קל והמון רגשות אשמה.
הוא לא חידש הרבה, שמעתי את רוב הדברים גם קודם. אבל הוא סיפר את הדברים בצורה מרתקת, ברורה ומרירה מעט.

חייבת לסיים לשכתב את הספר שלי.
יש בו חלקים שכתובים ביינוני, ואני יודעת את זה, ויודעת שהם שם כי חלק מהקוראים "יסלחו" לי עליהם, וחלק אחר פשוט לא ישים לב. אבל אני הרי יודעת שהם שם, מספיק. מספיק לוותר לעצמי. צריך לשכתב את זה.

זהו. הולכת לנסות להעביר את אורן למיטה, בתקווה שילך לישון.

היה כנס מצוין. יצאתי ממנו מיובשת, רעבה, תשושה אבל מרוצה.
מתי הכנס הבא?

אהבתם? תשתפו הלאה :)

אורן בן שבועיים היום :-)

הוא מרים את הראש.
ממקד מבט.
עוקב עם העיניים.
מתגלגל על הצד (זה דיי מדאיג, אני כל הזמן דואגת שיתהפך לבטן)

הוא זוחל. באמת. בעיקר על ידי זריקת הראש קדימה,
אבל אם הוא רעב ויש אוכל באופק, הוא דיי מצליח להתקדם.

הלילות הפכו… מעניינים. אם בהתחלה היו לנו כמה לילות של כל 3-4 שעות, עכשיו רוב הלילות הפכו להיות שעה עד שעתיים.
או שהוא גודל ואין לי עדיין מספיק חלב,
או שיש לו גזים.
מאוד קשה להרדים אותו לשינה הראשונה של הלילה.
נראה לי שנפסיק לחתל אותו אחרי הנקה אלא נחזור לחתל אותו לפני.
הוא צועק אם מחתלים אותו לפני שמניקים,
אבל לפחות ככה לא יצא שאנחנו מעירים אותו אחרי שהוא נרדם בסוף הארוחה.

היום עשיתי עוד ניסיון עם המנשא.
אותה הקשירה:

הוא נכנס פנימה ולפני שסיימתי את כל עניין המתיחה של הבד לכל הכיוונים הוא כבר ישן.
מקווה שזה בגלל שהיה לו נוח ולא בגלל שצפוף וחנוק לו והוא נמחץ בתהליך.
החזרתי אותו למיטה.
אנסה שוב כאשר יתעורר.
בינתיים, לי היה לא כל כך נוח, הברכיים שלו ננעצות לי בצלעות 😛

מצאתי גם את הסרטון הברור הזה:
http://www.youtube.com/watch?v=uC8iQI50E_k&feature=related
אבל אשמח להמלצה לדרכי קשירה פשוטים נוספים ולחוות דעת ממי שמכיר האם הקשירות הללו בכלל מתאימות לגיל שבועיים.

***
*כתיבה*

לא כתבתי כלום כמה חודשים, אז כדי לא לבזבז את הנאנו,
החלטתי לסיים לשכתב את הספר שלי.
לא נגעתי בו כמעט חצי שנה ונראה לי שהגיע הזמן.
בינתיים אני דיי מרוצה ממה שאני קוראת. מצליחה להפתיע את עצמי בפרקים מסוימים 🙂
מחר בטח אגיע למקומות שסימנתי לעצמי בזמנו שצריך לעשות בהם שכתוב מסיבי יותר ואז נראה.

עכשיו מה שחשוב הוא שמישהו ילחץ עלי באמת לסיים את השכתוב,
ואולי, בתקווה, להתחיל לשכתב גם את הספר השני.

אהבתם? תשתפו הלאה :)