המעין

משהו ישן, מאוד ישן. אי שם ממחוזות 2003, כאשר הייתי רק כותבת צעירה ומתחילה.

עומס תיאורים, הווה ממושך ושאר ירקות.

קיטש במיטבו.

אבל אתמול בדרך הביתה, הסתכלתי על מדרונות הגליל ונזכרתי בו לפתע,

אז הנה הוא, חפור מארכיון של פורום כתיבה.

נכתב במקור כסיפור תמונה.

***

המעיין  

זורניה ניערה את ראשה אל מול משב הרוח הקריר. רעמת שיערה הירוק רשרשה כעלוות העצים אשר סביבה. המעיין כבר היה קרוב, היא יכלה לשמוע את פכפוך המים הולך ומתחזק עם כל צעד. שטיח העלים הצהובים החריש את נקישת פרסותיה, והדבר היחיד שהסגיר את התקדמותה היה ריח הריקבון המתקתק אשר עלה מהם עם כל דריכה.

הסתיו הלך והתקרב. עם כל עלה שנשר, עם כל ציפור שעזבה לנדוד, זורניה ידעה שזמנה הולך ואוזל. בקרוב יגיעו רוחות החורף, ושלטונה על היער יגמר. היא תתכרבל במערתה העמוקה מתחת לגבעת הירח. תשהה שם, נטולת כוחות ויכולת, עד ששירה של הסנונית יבשר את חזרת השמש ליער.

ענפי הערבה הסתירו את המים, היא רכנה, והסיטה את הוילון הבוכה. המים הקפואים שרו בצלילות, כאשר זרמו בזרם מהיר סביב רגליה. נחיריה רפרפו, והיא שאפה מלוא החזה את הריח החי סביב המעיין.

היא ירדה על ברכיה, הפרווה שעל רגליה מגנה עליה מהקור. לגמה מהמים, אשר נתנו חיים ליער. לשונה השתרבבה שוב ושוב בעת שהיא שתתה מהנוזל המשכר. לבסוף שבעה, ומלאת דיי כוח להחזיק מעמד עד השלג הראשון, התרוממה למלוא גובהה.

עכשיו תוכל לוודא שכל בעלי החיים מוכנים לתחלופת העונות. שכל הדובים והמכרסמים נכנסו לתרדמת החורף, וששום ציפור לא נשארה מאחור, בניסיון לחרוף באגם הקטן של ממלכתה.

זורניה התמתחה, מושיטה את ידיה אל על. עורה הירוק מתענג על קרניה החלושות של החמה הסתווית.

היא עשתה צעד ראשון בחזרה לכיוון החוף. אחת מפרסותיה נתפסה בין אבני הקרקעית ובכבדות היא ירדה על ברכיה. ניביה הבליחו בשנהב כשחייכה משועשעת. מתכוונת לקום, זורניה, נשענה על ידיה, ובין נצנוצי השמש על המים, ראתה את השתקפותה.

השתקפות אנושית הביטה בה חזרה. גוף נשי, שופע ודק מותן. שיער ערמוני הדגיש את העור הבהיר, וזוג עיניים כחולות ונבונות, החזירו לה מבט. היא הייתה אנושית, היא לא תצטרך לישון חסרת אונים, בזמן שהיער שלה סובל תחת עול החורף. היא לא תצטרך שוב לשוטט בודדה בין העצים, דואגת לכל יצור חי, חוץ מאשר לעצמה. היא תוכל ללדת ילדים, ולגדל משפחה, היא תוכל

רחל ניתקה את מבטה מהמים וניערה את ראשה בהשתאות. היא הביטה שוב מטה, אך רק השתקפותה החזירה  לה מבט. אצבעותיה חלפו מעצמן דרך השיער הפזור כאשר ניסתה לעשות סדר במחשבותיה. לשנייה היא הייתה משוכנעת שהיא אינה היא. לרגע קט היא הייתה אלת היער. ראשה מתנשא מעל צמרות העצים. ישות פראית וחופשייה. רצונה מכוון את דופק החיים. חסרת כבלי מוסר משוחררת ממוסכמות החברה. היא כיווצה את ידיה, פרקי האצבעות מלבינים. היא הייתה חופשייה מהכל. מהעבר המכביד, מההווה החדגוני ומהעתיד הלא נודע. בעלת יכולת לעשות כל העולה ברוחה, היא יכלה

צפירת המכונית חילצה אותה מתוך אגם הכיסופים הטובעני. רחל התיזה מעט מהמים הקפואים על פניה, ונזהרת שלא לראות שוב את השתקפותה, טיפסה על שפת הגדה. סנדליה הישנים היו מונחים שם. היא נעלה אותם, ומיהרה לעבר המכונית. בעלה ושלושת הילדים חיכו לה שם. רחל כפתה על חיוך חם לשוב ולהאיר את פניה. סידרה את חולצתה, ויצאה מבין עצי היער אל עבר משפחתה.

מוסתר בין ענפי הערבה, המעיין הזך שרופכפך. מערבל חלום, תקווה ומציאות, בתוך מימיו הקרים.

 

***

פורסם במקור בפורום כותבי מד"ב ופנטזיה

***

מתגעגעת לכתיבה.

אהבתם? תשתפו הלאה :)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *