אתמול. אחת עשרה בלילה.

אורן בוכה, אנחנו נכנסים לחדר שלו ומגלים ילדון מבוהל ומבולבל שמתלונן על נחש.

אורן: נחש! הנה נחש. איפה נחש? נחש, הנה? איפה נחש?

אז מצד אחד, מתוק. החלום הראשון של הילד 🙂

מצד שני, הילד, מתברר חוץ מלחלום על נחש גם עם 39 חום, מבולבל ומסטול ולא מצליח להירגע מהנחש.

אז חצי לילה היה לנו: נחש! איפה נחש? הלך? הינה נחש! איפה נחש? נחש….

את הלילה הילד ישן אצלנו במיטה, מחובק, תוך שאחד מאיתנו מרגיע אותו כל הזמן שאין נחש. ושזה נחש טוב. ושניקי (החתולה) שומרת שלא יבואו נחשים רעים ושהנחש הלך.

בבוקר אורן התעורר בריא. פתח את העיניים. שאל איפה נחש ולפני שהסתפקתי לענות הסביר לי שהנחש הלך ושאמא (AMA) צריכה קום כי יש גן.

אז כל החוויה הייתה סוריאליסטית מעט ובבוקר הזכירה לי את הסרטון הבא:

בהערת אגב, אחרי שלקחנו את אורן אלינו לחדר, הדלקתי את האור ובדקתי טוב טוב שבאמת אין נחש

נהדר. פשוט נהדר. אחרי שבועיים של כדורי ברזל בריכוז מפלצתי (הסיפור המלא כאן), ההמוגלובין שלי נותר ללא שינוי.

יש לי תחושה לא טובה לגבי העתיד שלי שמערבת אותי ועירווי ברזל באותו החדר. אוף.

על הצד החיובי, גיליתי את הסלק.

מתברר שאני לא ממש אוהבת סלק מבושל בסלטים אבל אוהבת לאכול אותו חתוך בלי שום טיבול.

לא ממש מצליחה לאפות אותו בצורה טעימה אבל  אוהבת סלק חיי ומגורד עם תפוח חמוץ, חמוציות, שזיף מיובש ולימון.

אז הברזל שלי עדיין למטה

אבל קדימה סלק!