אחרי ששמעתי המון על LJ החלטתי להציץ פנימה ולראות על מה כל הבלגן.
מה אני בדיוק אמרוה לעשות כאן?
לשפוך את הלב?
להתבכיין על החיים?
לצעוק על המקלדת?
אין לי מושג, אף פעם לא ממש הבנתי את הרעיון של הבלוגים. אבל שווה לנסו פעם ב- לא?
אז מה קורה איתי?
מוזר לכתוב על זה, למה שלמישהו בכלל יהיה אכפת?
ימים של דיכאון. נמעס מהלימודים, נמעס מהמחקר, נמעס דיי מהכול. חייבת חופש, חיבת תקצת שקט ולא רואה הרבה מהם בעתיד הקרוב.
זה יעבוד עוד יום יומיים, אבל כרגע, אפל כמו הלילה.
בעלי שוב במדבר מטעמי עבודה. היה שבועיים, חזר לספ"ש השבוע ונסע לעוד כמה ימים.
אני כרגע במצב כזה שאני אפילו שמחה מקצת זמן לבד.
הכל מרגיז לאחרונה. החתולה שבוכה בלילות. הרכבת והכביש מתחת לחלון. כל הרעש הזה. מהבוקר ואל תוך הלילה. מצאתי את עצמי מתעוררת בלילות כאשר הרכבת לא מגיעה בזמן. רגילה יותר לרעש מאשר לשקט ומוכנה להרוג בשביל קצת מהשקט הזה.
זהו, מסקנה, צריך חופש ודחוף.
נראה לי שבסוף סיימתי מתבכיינת אל תוך הדף הזה.
עוזר? לא יודעת.
אם אני רוצה שאנשים אחרים יקראו את זה? לא באמת.
אז לסיכום? אני אמשיך, נראה מה יצא מזה.