קצת הומור ברוסית עם תרגום קלוקל

Когда к тебе обращаются с просьбой: «Скажи мне, только честно!», с ужасом понимаешь, что сейчас придётся много врать…..

В который раз убеждаюсь, что женщины умеют хранить секреты. Группами. Человек по сорок.

Когда на душе скребут кошки – это не просто так. Это они насранное закапывают.

Если Вы искренне считаете женщин слабым полом, попробуйте ночью перетянуть одеяло на себя

>כאשר פונים אליך בבקשה "תגיד לי בבקשה את האמת", אתה מבין באימה שעכשיו תצטרך לשקר והרבה.

> פעם נוספת אני משתכנע שנשים יודעות לשמור סודות. בקבוצות. של ארבעים איש בערך.

> אם אתם בכנות חושבים שנשים הן המין החלש, תנסו לגנוב את השמיכה בלילה.

נו בסדר, לאורן מותר 😛

אהבתם? תשתפו הלאה :)

לפעמים פשוט נמאס

אנחנו עוברים ליובלים. באמת. אנחנו בונים שם בית. שם אנחנו רוצים לגדל את אורן וכל ילד נוסף שייוולד.
הבית כמעט וגמור. לקחנו משכנתה. אנחנו עוברים לשם. זה סגור.

אז למה ההורים שלי עדיין צריכים לטפטף לי שזה רחוק, שזה חור, שיש כפרים ערביים מסביב, שאין שם עבודה, שאין שם תחבורה ציבורית ועוד אלף הצקות קטנות מהסגנון הזה? שום שיחה איתם לא עוברת בלי איזו עקיצה בנושא.

זה עושה להם טוב על הלב?
הם חושבים שאני לא יודעת?
טוב לי עם זה שאנחנו עוברים לשם.
אני לא לחלוטין שלמה עם זה, אבל אני שמחה שאנחנו יוצאים מהקריות
ואני אוהבת את הישוב ואת סגנון החיים שם.

אז למה לנסות לגרום לי לאכול את עצמי?

נ.ב
כן, כן. אני יודעת שזה הכל מדאגה ומאהבה,
אבל לפעמים פשוט נמאס.

אהבתם? תשתפו הלאה :)

זו מלחמה יומיומית

אור ראשון של בוקר. עורב בודד קורא מחוץ לחלון, איפה שהו, בפאתי השכונות, משאיות זבל מתחילות את היום.
בלי שניתנת לו ההזדמנות להתעורר לחלוטין, הבטן תוקפת ואורן נזרק לתוך הקרב.
במיומנות של חייל וותיק, הוא לא נותן לבוגדנות מערכת האיכול לנצח אותו בהתקפת בזק.
הוא גונח, הוא מתפתל, הוא מייבב ואחרי חצי שעה של מאבק… פוק! פוק! פוק!

ההורים מריעים, העורב מתרשם. ניצחון הבוקר, גם היום, שייך לאורן!

צהריים, הפעם הבטן לא מצליחה לתפוס אותו בהפתעה. הוא מאדים, מתרכז, מניע את הגבות, מסובב את הראש, מוציא לשון.
מאדים עוד קצת. מניע את רגליו, מרים אותם קצת. פוק אימתני נשמע ואחריו קולות בעבוע.
אורן מחייך חיוך חסר שיניים מרוצה ומרשה לעצמו לישון כמה שעות כדי לצבור כוחות לפני הקרב האמיתי.

ערב.
חושך בחוץ.
אורן נאנח בכבדות ופותח את עיניו. זה מתחיל.
הוא מתאמץ לא לבכות. הוא לוחץ, מתפתל, גונח. לרגע נראה שאולי הוא הצליח, אולי הערב-
הוא צועק מופתע, כאשר הבטן תוקפת מחדש.
דקות ארוכות עוברות. הצעקות הופכות להיות יותר ויותר תקופות. הוא מתחיל להתעייף, לסגת לאחור. הוא קורא לעזרה והוריו ממהרים לבוא. אבל איך הם יוכלו להועיל במאבק שמתרחש בתוכו?
הם מנסים. מעודדים. מעסים לו את הבטן, מחבקים. מנענעים אותו על הכדור. זה עוזר מעט, הוא מתעודד, מצליח לחנוק את הצרחות ולחזור למאבק. הבטן מאגפת מימין, אורן מתפתל משמאל. היא באה קדימה, הוא מרים את רגליו. פוק בודד נשמע, אבל זה לא מספיק, לא עכשיו, לא כאשר הקרב משתולל במלוא עצמתו.

שעות עוברות, מערך התמיכה של ההורים מתעייף ונשחק ואז אורן מחליט לנקוט בנשק האחרון העומד לרשותו.
פיתול הגוף לא עבד. ללחוץ ולגנוח, לא עבד. להאדים ולצעוק, לא הועיל.
הוא מכניס את אגרופו לפיו, מוצץ ברעשניות מספר פעמים ובכך מסמן להוריו שהגיע הזמן.
הם מחליפים מבט ונותנים לו לאכול.
במבט מרוכז, אורן ניגש לעבודה. הוא יונק, נח לרגע, יונק שוב. הבטן מנסה למנוע זאת ממנו, אבל הוא רק מכווץ גבות, מהדק שפתיים חזק יותר וממשיך בעבודה. רגע עובר, שניים ואז נשמע צליל של פכפוך מתוך בטנו וחיוך אדיר מופיע על פניו. זהו, זה נגמר. זה באמת נגמר.
הוא מניח את ראשו לרגע, מרשה לעצמו כרבול רגעי ואז חוזר לאכול.
גם היום, הניצחון הוא שלו.
עד הבוקר הבא.

מדהים כמה אושר וגאווה מביאה לנו כל פעילות מעיים שלו.
זהו, לישון.

אהבתם? תשתפו הלאה :)

רדומה כרגיל

אורן
בקרים בסופ"ש זה כיף.
לא צריך לקום, רונן בבית.
לוקחים את אורן למיטה ומשלימים שעות שינה.

הוא מתוק.
חודש ושבוע.
4.200 בשקילה האחרונה.
הוא פשוש, אבל גדל היטב בתוך העקומה שלו.
כבר היו כמה לילות שנתן לנו לישון שש שעות ברצף.
זה עוד לא עקבי, אבל אנחנו שמחים על כל לילה שכזה.

היום בכלל היה יום טוב. הוא אוהב כאשר שנינו בבית,
כמעט ולא בכה היום בכלל, רק לכמה דקות בערב, כאשר הבטן הציקה לו.

תמונות שינוי מצב צבירה:

לפני

אחרי

מתעקש לשבת איתנו בזמן הארוחות
מחכה כבר לגיל שניתן יהיה לתת לו טעימות

מי אמר שילד צריך אריסה קטנה והדוקה כדי שיוכל לישון?
אורן הוא טיפוס של מרחבים.

ומי המציא את האוניברסיטה הזאת?
היא מזכירה לי יותר מכל את התמונה הבאה:

שמים פנימה את הילד והוא לא יודע לאיפה להסתכל קודם 🙂

***

*מגזרות*

סיימתי שתי מגזרות

ראשונה:
(המון עבודה ואני לא ממש מרוצה ממנה) – הזכיר לי את אהבה בימי הכולרה.

ותמונת המקור:
(של דוד פולונסקי, האומן שצייר את הואלס עם באשיר)

לקח לעצמי, לא לחתוך יותר על בריסטול כל כך עבה. מרחוק נראה ממש טוב, מקרוב רואים שהבריסטול לא עמד טוב בחיתוך. נקרע והתקמט באזורים מסוימים.
לקח נוסף, פעם הבאה כאשר אני עושה עיבוד של תמונה למגזרת, לחתוך פחות צפוף ולהיצמד בעיקר לקווי מתאר עיקריים. נראה לי שזה שניסיתי לחתוך גם את הקווים הדקים הפך את התמונה ליותר צפופה ולפחות ברורה.

אין לי מושג מה לעשות עם המגזרת הזו, בינתיים נכנס לקלסר.

שנייה:

את התמונה מצאתי בחיפוש אקראי בגוגל.
לא הרבה עבודה אבל גזירה קשה יחסית, במיוחד בעננים

ולשם תחושת הקנה מידה

ואחרי מסגור
(נייר הרקע – בריסטול כחול עבה ממוחזר עם מרקם)

יש סיכוי שבאחד הכנסים יהיה שוב יריד יוצרים?
מתחילים להצטבר אצלי מגזרות 😛

זהו, לישון.

אהבתם? תשתפו הלאה :)