יום ראשון התקשרו מהגן ואמרו שלילד יש חום נמוך, 38.3. סיכמנו עם הגננת שנעקוב אחרי זה ואם החום יעלה אני אאסוף אותו.
רבע שעה אחרי זה, הגננת התקשרה שוב ואמרה שהיא רוצה שאני אאסוף את הילד כי הוא "לא רגוע" ושאני אסע בזהירות אבל שאבוא.
כל הכבוד לה על האיפוק, כי ברקע אני שמעתי את אורן צורח ללא הפסקה.
טסתי הביתה, ארזתי תיק חיתולים, טסתי לגן.
מתברר שהוא בכה במשך רוב השעה שלקח לי להגיע מהעבודה.
ואז הוא בכה כל הדרך לרופא.
הרופא הציצה לראות מי צורח במסדרון והכניסה אותנו בלי תור.
משם נסענו לרמב"ם, עם חשד להתפשלות של המעי .
אורן ישן קצת בדרך, תוך שהוא משמיע צלילי מצוקה קטנים בין קילומטר לקילומטר. אספתי בדרך את בעלי והמשכנו לבית החולים.
בחניה של רמב"ם הקטן התעורר בהתקף כאב נוסף וצרח כל הדרך למיון.
(הערת אגב, המיון ילדים ברמב"ם נהדר, רק שלא נזכה לראות אותו יותר).
במיון בדקו אותו מכף רגל ועד ראש.
בהתחלה בכלל חשבו שיש לו דלקת ראות בגלל שהוא נשם כל כך קשה עם כל הבכי.
אולטרסאונד לחלל הבטן הראה שלקטן יש כליות מאוד פוטוגניות אבל שאין לו שום דבר בעייתי.
בין לבין, אורן נרגע קצת והריווח בין ההתקפי הכאב נעשה גדול יותר.
בדקו אותו שוב, מיששו ושלחו הביתה.
כי זה כנראה וירלי, ואין ממש מה לעשות.
בערב אורן כבר היה הרבה יותר מרוצה, במיוחד אחרי שהצליח לטפל בבטן.
(כן, עכשיו יבוא סיפור קקי, אבל אחד מוצלח):
אורן משתופף, מאדים ומתאמץ ואז מתרומם מרוצה כולו ומחייך.
בעלי: כל הכבוד! להחליף לך חיתול או שעוד?
הילד חושב על זה רגע ואז עונה: עוד!
ומתישב חזרה.
משועשעים ונינוחים הלכנו לישון, ביום שני נשארתי איתו לשם ביטחון לעוד יום בבית.
במשך היום היה לו 38.5 ובערב זה זינק ל 40.
אתמול קם עם 38.5, בצהריים קפצתי לרופאה עבל עד שחיכינו בתור ירד לו החום.
ובערב שוב 40.
שוב אצל הרופאה.
לילד חוץ מהחום אין שום סימפטום חיצוני.
הרופאה שולחת אותנו לצילום חזה.
לפי הפיענוח של הקופת חולים, הצילום נקי.
לפי הרופאת ילדים, אולי לא.
מרשם לאנטיביוטיקה, והסכם עם הרופאה שניתן לו רק אם היום החום יעלה לו שוב.
היום שוב 39 וקצת.
אני בעבודה. בעלי עם הילד, נוסע לקנות את התרופא.
מסקנה,
פעם הבאה, יותר טפו, טפו , טפו….
***
כל כך קיוויתי שהוא יצא מהגיל של להיות חולה כל הזמן.
אתמול השכבתי אותו על המזרון פעילות שינוח קצת. הוא שכב עייף ומזיע, עם עיניים פקוחות. נשכבתי לידו. הוא הביט בי ואז
שלח יד קטנה וחמה כדי לחבק אותי.
כואב הלב.
***
וכי צריך לאזן קצת פוסטים כאלו.
נוספה לאורן מילה חדשה לאוצר המילים:
יושבים בתור לאולטרסאונד ברמב"ם. אורן מתחיל להיראות רעב ואז אני נזכרת שלקחתי איתי פתי-בר לנישנוש לעבודה.
אני מוציאה את השקית. מוציאה פתי-בר. מראה לאורן ושואלת אותו:
אורן, רוצה עוגיה?
הוא מביט בי רגע ואז עונה:
עו-גי-ה!
***
בגן שלנו מצלמים כל הזמן את הילדים ובכניסה תלוי להם לוח עם צילומי הילדים שמתעדכנים כל כמה שבועות.
בסוף השבוע האחרון ביקשנו מהם את המצלמה כדי להעתיק את התמונות הביתה.
תראו את המתוק שלנו (אזהרת הצפת תמונות):
(וכאן באים כמה עשרות טפו טפו טפו, לכל מקרה. ואיזו חמסה קטנה, ואולי מלח מים)
***
אז הנה אני, בגן:
והנה אתם, שוב עם המצלמה:
אולי שווה להתחבא?
מצאתם אותי!
אין ברירה, אמשיך לדגמן.
הנה אני משחק ברכבת:
והנה קצת אומנות:
הממ…
טעים…
הי! תראו אותי!
Why So Serious?
ואחרי אומנות מגיע התור של המוזיקה והריקוד
ושוב יוצאים לחצר. הנה אני עם החבר הכי טוב שלי.
אמא אומרת שהיינו איתו ביחד באותו החדר ביולדות,
אבל אני לא זוכר.
אני אוהב חצר. תראו! יש כאן עץ!
וגם חול!
רגע, מה זה הדברים הצהובים האלו?
מה את אומרת עושים עם זה?
חופרים?
לא נראה לי.
יש כאן גם מים
הי, לאן אתה שוחה!
ונדנדה
וכובע.
לא שלי. נשבע לכם.
וזהו.
***
עכשיו, רק בריאות.
