פעם ראשונה מאז הלידה הגעתי לכדי דמעות.
התפרים הורגים אותי
הרוב החלים אבל אזור אחד פשוט הורג אותי.
נפוח וכואב.
אי אפשר לשבת, אי אפשר לשכב,
שוקלת להתחיל להניק בעמידה.
הכל נצבע תחת תחושת הכאב הזאת.
לקח לי זמן לשים לב לזה,
כל דבר שקורה מאז הבוקר אני מפרשת באור הכי עגמומי שאפשר.
זה לא דיכאון, זה לא דכדכת לידה,
זה סתם כאב.
זהו, פשוט רציתי להוציא את זה מהמערכת.
מקווה שמחר יהיה טוב יותר.
נ.ב
הקטן מתוק בטירוף.
נ.ב 2
עדכון קטן.
נשברתי ונסעתי לרופאת הנשים שלי.
אז לא סתם כואב לי.
יש דלקת בתפרים.
לפחות נפשית יותר טוב,
מרגישה שאני לא סובלת בלי סיבה, ולא מדמיינת את זה.
ולגבי הכאב, נתנה טיפול, יהיה בסדר,
פשוט ייקח עוד כמה ימים.
מדהים איזו הקלה לדעת שיש סיבה לכאב ושזה יגמר עוד מעט.
בהחלט והכי מרגיז, שאם מישהו בבית החולים היה טורח להגיד לי שקרע בדרגה כזאת לא אמור לכאוב יותר ממספר ימים, לא הייתי מחכה עד שזה החמיר כל כך. ודבר מרגיז נוסף, תפרים מתמוססים. עד מחר-מחרותים כבר לא יישאר שם חוט, אבל עושה רושם שהכאב לא יעלם כל כך מהר. בינתיים, פולידין, משחת טראומייל (שנראה לי שאני אפסיק אתה, נראה לי שאני אלרגית אליה), ואקמול. עדיין כואב אבל נראה לי שהנפיחות התחילה לרדת.
טראומיל? אלא אם את מחסידי ההומאופטיה ואז את תתווכחי אתי, אבל זה לא באמת מכיל משהו שעשוי לעזור. ובאמת לא כדאי למרוח על ריריות משהו שלא מיועד לזה.
הרופא הרעיפה עליו שבחים, וביום הראשון הוא באמת עזר 🙂 (הוא גם מאוד מומלץ בשרשורים "אחרי לידה" למיניהם) כנראה שהאפקט הפסיכולוגי גם חשוב 😛 ואת האמת, רוב המשחות שנותנים במרשם לא באמת עוזרות, הן או מרגיעות את הכאב או מורידות את הדלקת עם סטרואידים. הממ… עכשיו שאני חושבת על זה, זה דווקא לא נשמע כל כך רע… בכל מקרה, בינתיים יש שיפור. בתקווה נגמר.