אני רוצה לדבר מעט על שני ספרים שקראתי לאחרונה.
שניהם כתובים בפרקים קצרים מאוד של עמוד עד שניים.
שניהם מציגים את הגיגיה של דמות על החיים ובכלל.
שניהם מלאים בהתבוננות על העולם והאנשים שבו.
שניהם כתובים היטב.
בשניהם יש אהבה ובדידות.
שניהם יכלו להיות מצוינים אבל בזמן שאחד מהם באמת כזה השני משאיר טעם טפל ועבש.
***
הספר הראשון הוא
אלגנטיות של קיפוד
מאת: מוריאל ברברי
תקציר הספר, אתר טקסט:
אלגנטיות של קיפוד מגולל את סיפורן של שתי דמויות: רנה, שוערת בבניין יוקרתי בפריז המעידה על עצמה שהיא אלמנה מכוערת, נמוכה ושמנמנה, עם יבלות ברגליים והבל פה של ממותה. היא בזה לכל דיירי הבניין הרואים עצמם נעלים וחכמים ממנה, ומסתירה מהם את הידע העצום שלה, פרי של לימוד עצמי.
דיירת נוספת בבניין היא פאלומה, נערה בת 12 בוגרת לגילה, המתכננת להתאבד ביום הולדתה ה-13, ומנהלת שני יומנים בהם היא מביעה את דעותיה על עולם המבוגרים ועל הסובב אותה. דייר יפני חדש שמגיע לבניין נקשר לשתי הדמויות ומשפיע עליהן- כל אחת בהקשר חייה.
היה לספר הזה את כל הנתונים כדי להיות טוב.
הוא כתוב מצוין. יש בו דמויות מעניינות,
אבל יש לו שתי מגרעות שלא ניתן לסלוח עליהן.
הוא ארוך מדי. התפלספויות ופילוסופיה בגרוש עובדות רק אם הן באות במידה וכאן יש מאות עמודים שבהם יש הגיגים אבל אין עלילה.
גם על זה ניתן היה לסלוח אם ההתפלספויות היו מעט יותר "ידידותיות לקורא" אבל חלק נכבד מהן הוא פילוסופיה וספרות שלא רק לא מוכרות לרוב הקוראים (כולל אותי) אלה גם לא מעניינות אותם. הספר מתחיל כספר מהחיים אבל מהר מאוד מתחיל להיות ספר על התרבות הספרותית והפילוסופית של… את האמת אין לי מושג של מי.
בעיה נוספת, ולפי דעתי החמורה ביותר של הספר היא הסוף שלו.
בכמה עשרות עמודים אחרונים סוף סוף מופיע לספר עלילה. סוף סוף מתפתחים קשרים בין דמויות ומשהו מתחיל להתרחש.
וזה השלב שלסופרת נמאס. או שהיא התעייפה, או שהיא החליטה לעשות תרגיל ספרותי זול, או שהיא ברחה מהמקום שהספר שלה התחיל להתקדם (מפילוסופיה מנוכרת למעט חום אנושי), אז היא סיימה אותו. בחדות ובאלימות ובצורה מיותרת לחלוטין.
קראתי, וקראתי וקראתי ואז הגעתי לעמוד וחצי האחרונים. סיימתי אותם, דחפתי את הספר הצידה וזהו. תחושה עיקרית ממנו.
"איזה בזבוז זמן".
***
הספר השני שאני רוצה לבר עליו הוא
אבא ארך רגליים
מאת: ג'יין וובסטר
תקציר הספר (לפי אתר סמניה)
אבא ארך רגליים הוא אחד הספרים הקלאסיים האהובים ביותר של כל הזמנים. זהו סיפורה של ג'ודי, נערה יתומה שילדותה עוברת עליה בבית יתומים, ונדבן מסתורי שולח אותה לקולג' בשני תנאים: שהיא תכתוב לו מכתבים, ושזהותו לא תתגלה. המכתבים הנפלאים של הנערה המגלה את העולם לראשונה בגיל 18 – הם ליבו של הספר המקסים הזה, הם מגלים נערה נבונה, מלאת הומור ואהבה לחיים. והם חושפים את לבטיה, שמחותיה, עצבונותיה ואהבותיה של נערה מתבגרת, שאי-אפשר שלא לאהוב אותה. לספר סוף מפתיע ורומנטי שאסור לגלות אותו
התפלספויות – יש
כתיבה מצויינת – יש
חוש טעם ומידה?
יש פי שניים.
אבא ארך רגליים משאיר תחושה של חמימות ותמימות. הוא משאיר חיוך ורצון לחבק את הספר.
נכון שהספר הזה לא נכנס למעמקי הפילוסופיה, הטבע האנושי ואומללות האדם, אבל הוא עושה את אותו הדבר שמנסה לעשות אלגנטיות של קיפוד.
רק שהוא עושה זאת עם… איך לנסח זאת? עם אלגנטיות.
***
אז נכון שהשוותי כאן בין ספר מבוגרים "כבד" לבין ספר נוער "קליל"
אבל הנושא שבו עוסק הספר אינו יכול לשמש הצדקה להתעללות בקורא, להתפלספות גרידה ולתפיחה עצמית על הכתף שרואים לכל אורך "אלגנטיות של קיפוד".
הקיפוד כתוב מצוין והוא היה יכול להיות נהדר, אבל הוא לא.
הוא שווה קריאה, במיוחד אם אתם כותבים בעצמכם, כי באמת שיש בו כמה פרקים נהדרים.
אבל כמה פרקים לא מצדיקים ספר שלם,
ואם אני אצטרך לקרוא מי מהם שוב,
זה לא יהיה הקיפוד.
)
